קרן התרבות

האוסף המרכזי של ארכיון הקברט הגרמני מורכב מלמעלה משמונים עיזבונות אמנותיים-תיעודיים, וכן חומרים שונים הקשורים ביותר משמונים אלף שמות מתולדות הקברט ההיסטורי ומופעים דומים שקדמו לו. אוסף פרטי זה הוקם על ידי ריינהרד היפן ב‑1961 במיינץ, ועבר לידי עיריית מיינץ ב‑1989, תחילה בתור קרן בלתי-עצמאית. תחת ניהולו של יורגן קסלר התפתח הארכיון לקרן תרבות הנתמכת על ידי כמה גופים ציבוריים. מאז 1999 היא זוכה למימון הממונה מטעם הממשלה הפדראלית לתרבות ומדיה, תוך הכרה בעניין הלאומי שבה. ב‑2004 עברה הקרן לבניין הממגורה ההיסטורי שבמיינץ.

אוסף ברנבורג

בשלוחה השנייה של הארכיון בעיר ברנבורג אן דר זאלֶה מתבצע מאז שלהי 2004 איסוף ותיעוד של תולדות הקברט בגרמניה המזרחית בבניין “כריסטיאן” שבמצודת ברנבורג, בשכנות למגדל אוילנשפיגל, בתמיכת עיריית ברנבורג והממשלה הפדראלית.

כוכבי הסאטירה

שתי שלוחות הארכיון מציינות את זכרם של השמות הגדולים של הקברט במאה ה‑20 במסגרת מוזיאונית ומציגות תערוכות קבע אודות כוכבי הסאטירה. העיר מיינץ תשבץ את שמותיהם של “בני האלמוות” בשדרת כוכבי הקברט בין הממגורה לתיאטרון הפורום “אוּנטֶרהאוס”. בברנבורג
הם יוצגו באולם הכוכבים שבמצודת ברנבורג.

ארכיון הקברט הגרמני

המרכז לתיעוד הסאטירה בשפה הגרמנית

מאז 1961

קברט הוא אחד מצורות המשחק של הסאטירה. עבודת התיעוד ממוקדת בתוכנו הספרותי, הפוליטי, הפילוסופי והפואטי של הקברט. משימה מרכזית נוספת של ארכיון הקברט הגרמני היא איסוף מתמיד של חומרים ביחס לצורותיו השונות של הקברט והכנתם לשימושם של חוקרים.

בכל יום מטפל המרכז בפניות רבות, והמשתמשים מגיעים אליו מהעולם כולו. הארכיון משמש בראש ובראשונה אתר למחקר ומקור למחקרים מדעיים, עבודות דוקטורט ועבודות סיום במקצועות ספרות ותיאטרון, מדיה ומוזיקולוגיה, בלשנות, סוציולוגיה, תקשורת, מדעי התרבות ומדע המדינה.

הארכיון מקיים באופן קבוע תערוכות נודדות ברחבי גרמניה. הן הוצגו עד כה גם בשווייץ, אוסטריה, לוקסמבורג, ישראל, יפן, פולין, הונגריה ואוסטרליה. באקדמיה לאמנויות בברלין נפתחה הסדרה בת שישה החלקים “מאה שנות קברט”. לרגל יום איחוד גרמניה נערכה ביוזמת נשיא הבונדסראט הגרמני תערוכה מיוחדת בנושא “ההיסטוריה של שתי הגרמניות בראי הקברט
הפוליטי – ללגלג בנפרד, לצחוק יחד”.

ב‑2018 נציין את יום

ב‑2018 נציין את יום השנה ה‑80 ל”ליל הבדולח”, כפי שנקרא ליל ה‑10 בנובמבר 1938 בכינוי הממעיט מחומרת האירוע. כמו כן, חלפו 85 שנים מאז ה‑10 במאי 1933, היום בו נשרפו ספרים בברלין ובהמשך גם במקומות נוספים. במיינץ היה זה ב‑23 ביוני.
בספר זיכרונותיו ״סיפורו של גרמני״, שפורסם לאחר מותו, מתאר סבסטיאן הפנר את מהותו של הקברט הפוליטי-ספרותי בשנותיו של משטר הטרור הנאצי:

במידת מה זה מעיד

במידת מה זה מעיד כמובן גם נגדנו, מכיוון שבעקבות חוויה של פחד
מוות וחוסר אונים סופני לא עלה בדעתנו פיתרון אחר מאשר להתעלם
מזה, במידת האפשר, ולא להפריע לעצמנו להשתעשע. סבורני כי לפני
מאה שנה, זוג צעיר היה יודע טוב יותר מה לעשות במצב כזה – אפילו
רק ליל אהבים מדהים, מתובל בסכנת האובדן. לא העלנו בדעתנו
לעשות מזה משהו מיוחד, ונסענו לקברט, משום שאיש לא מנע זאת
בעדנו – ראשית, משום שהיינו עושים זאת כך או אחרת. ושנית,
במטרה לחשוב פחות ככל האפשר על הבלתי-נעים. על פניו, ייתכן
שזה מעיד על אופי קר רוח ונועז, אולם ככל הנראה היה זה בכל זאת
סימן לחולשה רגשית מסוימת והראה כי לא היינו על הגובה באותו
מצב – גם אם היה מדובר בסבל פסיבי בלבד. אם יורשה לי במעמד זה לעשות הכללות, היה זה אחד
ממאפייניה המפחידים של ההיסטוריה הגרמנית החדשה – המרצחים לא נכחו במעשיהם, והקדושים
המעונים נעדרו מסבלם. הכול קורה במעין מצב של תרדמה חלקית, עם תוכן רגשי דל ואומלל
המסתתר מאחורי מפלצתיות אובייקטיבית4 שמעשי רצח מתבצעים באווירה של מעשי קונדס של
ילדים טיפשים, שהשפלה עצמית ומוות מוסרי מתקבלים בתור תקרית ביניים קטנה ומפריעה, ואפילו
המוות הפיזי על קידוש השם מקבל משמעות גסה של “חוסר מזל”.

בתוך כך

בתוך כך, אנו מתוגמלים על קהות
החושים שלנו יתר על המידה בימים אלה, שכן דווקא צירוף המקרים הוליך אותנו אל הקטקומבות,
והייתה זו החוויה השנייה יוצאת הדופן בערב זה. באנו למקום הציבורי היחיד בגרמניה, שבו הייתה
מעין התנגדות למשטר – היא באה לידי ביטוי באומץ, בבדיחּות הדעת ובאלגנטיות. בבוקר ראיתי את
בית המשפט העליון הפרוסי, בעל המסורת בת מאות השנים, קורס באופן מביש בגלל הנאצים. בערב
חוויתי כיצד קומץ שחקני קברט ברלינאים קמו להציל את הכבוד בהדר ובחסד. בית המשפט העליון
נפל. הקטקומבות קמו.
האיש שהוביל את דגלם של השחקנים לעבר הניצחון – הרי כל נחישות ושמירה על עמידה איתנה אל
מול כוח העל הרצחני היא סוג של ניצחון – היה ורנר פינק. לאותו מנחה קברט קטן שָ מור ללא ספק
מקום בהיסטוריה של הרייך השלישי – אחד ממקומות הכבוד
המעטים שאפשר היה לתת באותם ימים. הוא לא נראה כמו גיבור,
וכשלבסוף כמעט והפך לכזה, זה היה בניגוד לרצונו. לא היה זה
שחקן מהפכני, וגם לא לגלגן עוקצני. לא דוד עם אבן הקלע שלו.

האיש שהוביל את

האיש שהוביל את דגלם של השחקנים לעבר הניצחון – הרי כל נחישות ושמירה על עמידה איתנה אל
מול כוח העל הרצחני היא סוג של ניצחון – היה ורנר פינק. לאותו מנחה קברט קטן שָ מור ללא ספק
מקום בהיסטוריה של הרייך השלישי – אחד ממקומות הכבוד
המעטים שאפשר היה לתת באותם ימים. הוא לא נראה כמו גיבור,
וכשלבסוף כמעט והפך לכזה, זה היה בניגוד לרצונו. לא היה זה
שחקן מהפכני, וגם לא לגלגן עוקצני. לא דוד עם אבן הקלע שלו.
מהותו הפנימית ביותר הייתה תום לבב וטוב לב. בדיחותיו עדינות היו, הן ריקדו וריחפו באוויר. משחק
המילים היה האמצעי העיקרי בו השתמש ליצירת כפל משמעות והוא הגיע לבסוף לווירטואוזיות בכך.
הוא המציא את “הפואנטה החבויה”, וכמובן שעם הזמן היטיב להחביא את הפואנטות שלו. אולם את
אמונתו לא זנח.
הוא המשיך לשמש מפלט של תום לבב וטוב לב במדינה שבה בדיוק התכונות האלה הופיעו ברשימת
ההכחדה. בתכונותיו אלה התגלם אומץ אמיתי ואיתן בתור “פואנטה חבויה”. הוא העז לדבר בתוככי
לבה של גרמניה על המציאות במשטר הנאצי. במופעים שהנחה נהג להזכיר את מחנות הריכוז,
החיפושים בבתים, הפחד הכללי, השקר הכללי. בלגלוג שלו היה שקט אותו לא ניתן לתאר במילים,
ע

ה‑31 במארס 1993

שנראה כי בהו לעבר תהום עמוקה בימים שלאחר מכן. פינק גרם להם לצחוק, כפי שמעולם לא
שמעתי קהל צוחק. היה זה צחוק של פאתוס, צחוק של התרסה שנולדה מחדש, שהותיר מאחוריו
קהות חושים וייאוש. הסכנה עזרה להזין את
הצחוק זה – האם אין זה בגדר נס שהאס אה
לא הגיע למקום כבר זמן רב קודם לכן כדי
לעצור את כל מבקריו? היינו כנראה ממשיכים
לצחוק ברכב הירוק באותו ערב. בדרך זו
הצלחנו להתרחק במידה כה רבה מכל סכנה
או פחד.

אוילנשפיגל שורד את המאה

הקברט הראשון בגרמניה הגיח לאוויר העולם ב‑18 בינואר 1901 בברלין. מועדון “הקרש העליון” (Über­brettl) של הברון ארנסט פון וולצוגן, ששמו התבסס על המושג “האדם העליון” (Über­mensch) של ניטשה, העלה את התוכנית “תיאטרון צבעוני”.

נפתח כעבור חמישה ימים מועדון “צליל ועשן

זה היה קברט בידורי ובו 650 מקומות, שבעקבותיו נפתח כעבור חמישה ימים מועדון “צליל ועשן” (Schall und Rauch) של מקס ריינהרדט ובאפריל 1901 הקברט “אחד עשר התליינים” (Elf Scharf­rich­ter) במינכן, בתור גרסה ביקורתית וחצופה יותר. פרנק ודקינד, סאטיריקן בולט מתקופת הקיסרות הגרמנית, שר שם ובמינכן בקברט “זימפל” (Simpl), שבראשו עמדה קאתי קובוס. היה זה הקברט הוותיק ביותר בשנותיה הראשונות של הקיסרות הגרמנית. שירי הלָאוּטָה שלו כוונו נגד ההתחסדות והבורגנות. אמנות הקברט החדשה כבשה לעצמה את הקהל שלה במסגרת אירועי תרבות בערים הגדולות כמעט באופן מיידי, אולם כעבור שנתיים ירדה מן הבמה לזמן מה. כיום מתועדים בארכיון הקברט הגרמני במיינץ יותר משמונים אלף שמות ושמורים לפי כללי האמנות שרידיו של מפעל הקברט, לרבות החלוצים והדמויות המובילות בו מבחינה רעיונית, כגון טיל אוילנשפיגל, שרוחו הביקורתית והחצופה קיננה במוחותיהם של רבים מבני הדורות הבאים, וכך שרדה עד ימינו.

תחילתה של האמנות הגבוהה על הבמה הקטנה הייתה בפריז, שם הקברט עשה את צעדיו הראשונים בבית המרזח לאמנים “החתול השחור” במונמארטר 20 שנה קודם לכן. אנשי בוהמה השפיעו על צורתו של הקברט למן ההתחלה. הקברט הספרותי היה באופנה. לאחר שתורגם הקברט לגרמנית, הפך תחילה בבתי קפה לשדה ניסויים של אנשי ספרות, בני אסכולת הדאדא והאקספרסיוניזם, כדוגמת יעקב ואן הודיס. קורט טוכולסקי וולטר מהרינג היו מחברי יצירות קברט בולטים בשנות העשרים הסוערות: הם שימשו דובריה של הסאטירה הלוחמנית, אשר כתבו בנוסף גם דברים פואטיים או קומיים סוחפים כדי לבדר את הקהל שלהם. הסוד היה טמון בשילוב ביניהם. לא בכדי מקורו של המונח קברט במגש סלטים מחולק המאפשר תמיד לקיים צורות שונות של טעמים וטמפרמנטים שונים, אלה בצד אלה. במרכז המגש נמצא רוטב, המחבר הכול יחדיו. על תפקיד זה ממונה מנחה הקברט, הקונפֶרֶנסיֶיה. רודולף סאליס, מייסד מועדון “החתול השחור”, היה הראשון בתחום.

הקברט נתן השראה

הקברט נתן השראה לברטולט ברכט, שפיתח את התיאוריה שלו על התיאטרון האֶפּי. הקברט, ובו שנסונים מאת פרידריך הולנדר ורודולף נלסון, וכן קופלטים של אוטו רויטר, הסתובב בתיאטראות ועל במות הקברט הגדולות, וסגנונו גבל בבידור זול וסיפורי ההתאהבויות. בדמותו של קרל ולנטין מגלם הקברט באופן עממי ואבסורדי את הקומיקאי התלוש שדמותו טראגית. אולם לוורנר פינק, שעזבונו שמור בכללותו בארכיון הקברט הגרמני, ולרבים אחרים, הפך הקברט בשנות השלושים לסכנת חיים ממשית, מעצם היותו בדיחה פוליטית דו-משמעית. עבודותיהם של סאטיריקנים רבים נשרפו על ידי הנאצים ב‑10 במאי 1933. קברטיסטים וסאטיריקנים גלו מ”הרייך בן אלף השנים”, חלקם אף נאסרו במחנות ריכוז – כדוגמת קורט גֶרון, שנספה באושוויץ.

עם תום המלחמה עבר הקברט תחייה של ממש. בשיר “טריזונֶזיה” (ששמו נגזר משלוש מעצמות המערב) הכריז הקברט בהתרסה מלנכולית: “הידד! נשארנו בחיים”. לאחר המלחמה יצר הקברט קנה מידה חדש מבחינה פוליטית-ספרותית במועדון “Kom(m)ödchen” שבדיסלדורף, ובשנות המלחמה הקרה הביא לטלטלה במסגרת התוכנית הברלינאית “Die Insu­la­ner” (אנשי האי). הקברט של וולפגנג נויס הפנה את תשומת הלב הציבורית בגרמניה המערבית לתוצאותיו של הנס הכלכלי בגרמניה. הקברט חגג סילבסטר עם “חברת הצחוק והירייה של מינכן” (Münch­ner Lach- und Schieß­ge­sell­schaft) ו”הדורבנים” (Die Stachel­schweine) בברלין, באופן שהצטלם היטב לטלוויזיה. כך הפך הקברט בהדרגה למושג של ממש בקרב קהל רחב יותר. הקברט של פרנץ-יוזף דגנהארדט שר בשנות השישים נגד עלייתם המחודשת של הנאו-נאצים, והתסיס את הקהל אל תוך שנות השבעים הפראיות באמצעות תנועת המחאה “האופוזיציה החוץ-פרלמנטרית” (APO). הקברט נסע ברכבת הרים בין השכל הישר בסגנון אריך קסטנר לבין אילוצים אידיאולוגיים בסגנון דיטריך קטינר – ולבסוף הכריז באמצעות הדמות “האגנבוך” של הנס דיטר הוש שכולם פשוט חולים ומשוגעים.

הצנזורה הקיימת,

אם בגרמניה המזרחית מצא הקברט את מקומו ללא מאמץ ניכר בגבולות הצנזורה הקיימת, בשנות השמונים הועלו במערב גרמניה בעיקר פרודיות על קנצלר גרמניה הלמוט קוהל. הקברט של ריכרד רוגלר התמודד בציניות עם החירות המעוותת מבחינה רוחנית-מוסרית והוא גילה יותר ויותר את ה”שוק החדש” שלו עם עליית הטלוויזיה הפרטית והאמריקניזציה הגוברת שלה.

המחויבות הפוליטית פינתה את מקומה מאז באופן בולט לטובת הבידור, מה שמאפיין לא רק את הקברט של שנות התשעים. האמנים הפעילים לא נשאו באשמה לכך לבדם. הקברט, על צורותיו השונות, שודרג כך שיתאים לטלוויזיה. הפארסה של פעם הפכה לקומדיה, המחזה הקומי פינה את מקומו לסיטקום (קומדיית מצבים). הבדחנים הפכו לקומיקאים, כשהם ממהרים לדבר בשבחו של הקברט, לעתים באופן שטחי או גס. “כיום נדרש הומור כדי להבין את מה שאחרים חושבים שהוא הומור”, אמר פעם וולפגנג גרונר.

במקרה הטוב נוצר בידור טלוויזיוני מהיר ומשעשע לצרכני הבידור, בעיקר לדור רכב הגולף, כפי שכינה פלוריאן איליס את הנולדים אחרי 1970. בתכנית הערב שלו, שכללה אלמנטים קברטיסטיים, שם הרלד שמידט ללעג את כל העולם ואשתו לפי הנוסחה עתיקת היומין: “כל מה שקורה – יפורש”. איש לא היה זריז ממנו בכך. לשם כך הוא אף שיתף פעולה עם הצהובון הגרמני “בילד”. כתיבת קטעים קומיים או החזרה עליהם בשיטת הסרט הנע על ידי כוכבי טלוויזיה הפכה אצל יוצרים רבים למקור הכנסה נכסף . יוזף האדר, יוצר בולט מסצנת הקריאטיב האוסטרית של שנות התשעים, חג בהופעה מלאת אגו, ואף מורבידית-ניהיליסטית בחלקה, סביב השאלה עתיקת היומין: “למה הכול?” – ודרש באינטרנט: הצטרפו למועדון המעריצים של יוזף האדר.

איחוד גרמניה העלה על פני השטח עד כמה שונה היה קברט בחברה האזרחית של שתי הגרמניות, ואף נותר כזה באופן חלקי באותה שמורה התחומה על ידי הגבולות הישנים. זהו פרק בפני עצמו. אפשר לקרוא על כך באופן מבדר בספרו של פטר אנזיקאט. מועדוני הקברט התקיימו באופן כמעט בלעדי בגרמניה המזרחית. הנשים התארגנו בתור שחקניות מובילות בקברט – באופן זמני, אך אינטנסיבי. קברט ברמה ספרותית גבוהה, כדוגמת זה של פרנץ הוהלר בשווייץ, הפך להיות נדיר יותר ויותר. לשנסונים, כמו אלה שגאורג קרייזלר הפכם לאירוע מכונן, היה אך פלח שוק קטן בכל האזורים.

איחוד גרמניה העלה

איחוד גרמניה העלה על פני השטח עד כמה שונה היה קברט בחברה האזרחית של שתי הגרמניות, ואף נותר כזה באופן חלקי באותה שמורה התחומה על ידי הגבולות הישנים. זהו פרק בפני עצמו. אפשר לקרוא על כך באופן מבדר בספרו של פטר אנזיקאט. מועדוני הקברט התקיימו באופן כמעט בלעדי בגרמניה המזרחית. הנשים התארגנו בתור שחקניות מובילות בקברט – באופן זמני, אך אינטנסיבי. קברט ברמה ספרותית גבוהה, כדוגמת זה של פרנץ הוהלר בשווייץ, הפך להיות נדיר יותר ויותר. לשנסונים, כמו אלה שגאורג קרייזלר הפכם לאירוע מכונן, היה אך פלח שוק קטן בכל האזורים.

בקרקס הקומדיה של שנות התשעים חסרו לקברט הפוליטי-ספרותי הקהל הצעיר והאידיאלים הישנים. חסרו גם הנפשות הפועלות שתוכלנה לירות את יריית הפתיחה, כאלה שהקברט בוער בעצמותיהן יותר מדאגתן לקריירה. הקפיצה של הכישרונות מכור ההיתוך של האמנים לטלוויזיה מצליחה תמיד כשאמנים צעירים לא מכבידים יותר על עצמם עם חומרים העלולים להתלקח. מדובר בהנאה וממון, פולחן ורייטינג. זה מפריע לדון בביקורתיות בפרהסיה בגורמים ובקשרם של הדברים, מספיק לספר בדיחות על הסימפטומים. הפואנטות נוצרות באופן מלאכותי, על פי רוב בכל מחיר. במרכז העניינים לא נמצא הסיפור, אלא המְספר. לא השקפותיו, אלא האפקטים שהוא יוצר. מי ששולט בטכניקה המתאימה, שהופעה ומראה טיפשי המרצים את הקהל הם תנאי הכרחי לה, מתאים לפורמט של עולם התקשורת ויש לו זכות קיום בו. התירוץ הקבוע – שזה מה שהקהל רוצה, זוכה לאהדה רבה, ועולם הפרסום מכיר תודה לבדרן בממון רב – במישרין או בעקיפין.

הקברט החדש Kom(m)ödchen

לעומת זאת, הקברט החדש Kom(m)ödchen (הקומדיה הקטנה), תחת שרביטו של קאי ס’ לורנץ, מתקשר למסורת קדומה באמצעות אנסמבל ישן. הבדרן המערב ברלינאי הוותיק דיטר האלרפורדן והכותב פרנק לידקה מנסים לבנות גשר בין צורות משחק קומיות-גרוטסקיות לתכנים של ביקורת חברתית. דיטר הילדברנט הוא בגדר זן מוגן של הערוץ הגרמני הראשון, מאבותיו של הקברט הפוליטי ומארחו בתוכנית הטלוויזיה “המגבים” (Schei­ben­wi­scher), שרצה מאז תחילת שנות השמונים ב”אולפן הקרש” (“Studio-Brettl”). אבל עד מתי? זקן הבדרנים הנס דיטר הוש, שכמו דיטר הילדברנט, היה אחת הנפשות הפועלות בקברט של גרמניה המערבית במשך כחמישים שנה, העיר בצער לרגל פרישתו מהבמה על מחסור ברגש של מחויבות למען היגיינת הדמוקרטיה ונגד הימין הקיצוני בקרב עמיתיו הצעירים למקצוע.

העמדה היא שקובעת את העתיד, אמר פעם קרל מרקס. מי שאינו נוקט עמדה באמנות, מסכן את עתידו, לא משנה אם הוא על הבמה או יושב בקהל. האם זה סופם של עומק חד, שירה ומחויבות חברתית בקברט? האם האידיאליסטים מְפנים את מקומם לציניקנים, האנליטיקאים את מקומם לפופוליסטים, והחריגים לאסטרטגים של השוק? כך או אחרת, צפויים חילופי דור בקברט.

במקביל, אין כמעט עיר או מקום יישוב גדול אחר שבו יוזמות תרבות אינן מארגנות לעתים קברט או אירועי במה דומים. מעולם לא היו קיימות יותר הזדמנויות להופעה. יש לאחל ליוזמיהן שלא יאבדו את האומץ לדאוג לדור הבא. זה יצליח אף טוב יותר ברגע שאמנים ידועים מהטלוויזיה, למרות הצלחתם המסחררת, יזכרו את מקום ממנו באו, וכן, אם לא יאבד הקהל את העניין בשחקנים חדשים שאינם מוכרים מהטלוויזיה. החשק האינטלקטואלי של הקברט הוא משחק עם הידע של הקהל. החירות של הקברט היא הבמה. יש רק לאחל לקברט שיידע להשתמש בחירות זו וגם ישחה נגד הזרם כדי לחזק

למידע נוסף ניתן לפנות לכתובות הבאות: